כמה פעמים אמרנו לעצמינו שהפעם לא נעשה את הטעויות שהובילו אותנו לפרידה הקודמת. למרות אמירות אלה אנחנו מוצאים פעמים רבות חוזרים שוב ושוב על אותן הטעויות בצורות ובדרכים קצת שונות, אך עדיין זהות במהותם, עם בנות זוגינו החדשות. האם באמת אנו לא לומדים מהטעויות או כלל מסוגלים להישתנות? שאלה שהרהרתי בא רבות ביחס לזוגיות בפרט וביחס לתפיסות החברה בכלל. בעיקר לגבי היכולת שלנו ללמוד, להפנים ולהשתנות כתוצאה מכשלונות או טעויות שנגררים אחרינו כשובל אין סופי ומשמשים פעמים רבות כאות קין חברתי או במקרה הטוב כמעצור להתפתחותינו האישית.
בהקשר הזוגי תארו לכם מה היה קורה לו לא היינו "נכשלים" בתחילת דרכינו. הרי מבלי הנסיונות והטעויות שעשינו בדרך היינו קרוב לוודאי עדיין בשלבי הבגרות הילדותיים בהם הצענו לראשונה חברות בכיתה ד' לילדה הראשונה שאהבנו. למרות תחושת הערגה הבתולית שבתחושות האלה, לא נראה לי שמישהו מאיתנו היה מסתפק היום באחיזות ידיים ביישניות ונשיקה בחטף על הלחי כשיא הארוטי של חייו. ולכן אין כמו פרידות "טובות" על מנת לחשל אותך לפעמים הבאות וכמובן להוסיף לקורות החיים שלך עוד סעיף של ניסיון "תעסוקתי".
ייתכן ויש כאן פילוסופיה בגרוש, אבל אנחנו מוכרחים להודות בינינו לבין עצמינו שדווקא הכישלונות הקטנים או אפילו הגדולים של החיים הם שהביאו אותנו לבשלות ולניסיון שיש לנו בחיים בכלל ובזוגיות בפרט. מחנכים אותנו כל החיים להצטיין ולהיות ראשונים בכל מהלך ומהלך של חיינו- בלימודים, בחברה, בעבודה וכיוצא באלה. למעשה כישלון או עשיית טעויות נתפסים בחברה הסובבת אותנו כדרגה הנחותה ביותר שעליה יכול להגיע האדם, כעין אות קלון שהולך איתך לאורך כל הדרך. האם אכן זאת הסתכלות נכונה על החיים? האם בכלל המציאות מתנהלת כך? בקבלה מדברים למשל על מצב שיש לעבור על מנת להגיע לשלב התפתחותי מתקדם יותר בדרגה הרוחנית. מצב זה מחייב את האדם לעבור את מה שהם מכנים "שגגות" ו"זדונות" כתהליך שבלעדיו אין כלל אפשרות להתפתח ולהתקדם כאדם רוחני. איני מכיר את כל הפילוסופיות המזרחיות לעומק על מנת לומר שהן הגיעו לאותה המסקנה בדיוק, אך אני מניח שלמושג כישלון וטעות יש מקום של כבוד מרכזי וחשוב מעין כמוהו ההולך איתך כל הדרך בכל תפיסה רוחנית אשר תהיה, כחלק אינטגראלי להצלחה.
אז מדוע אם כך אנו, בחברה המערבית, לא מסוגלים להפנים את העובדה שכישלון וטעות הן הכרח כמעט וודאי שאלינו לעבור כבני האדם. אנו מטאטים מתחת לפני השטח כל שביב של חוסר הצלחה או טעות ובמידה והיא נחשפת (וכולנו כמובן טועים ונכשלים בזמן כזה או אחר) אנו נענשים ומסומנים באות קין חברתי באופן מיידי. האם החברה האנושית הגיע למסקנה שאין כל תקווה לאדם שנכשל ולכן יש צורך לסמנו לנצח. זכור לי מקרה למשל של אדם שנכנס לחובות עמוקים ולא יכל להיחלץ מהם. מאותו הרגע והילך בכל אשר פנה נסגרו לפניו כל הדרכים להצלחה רק בשל העובדה שבעבר המאוד רחוק הוא היה בחובות. האם הוא עבריין מועד שכל מטרתו היתה לעשוק בנקים או אנשים ונתפס בקלקלתו, או שמה הוא פשוט טעה ונכשל בהתנהלותו הכלכלית ולכן נכנס לחובות אלה. בשני המקרים הוא היה נענש בדרך דומה למרות שהמקרה הראשון היה קרוב לוודאי פלילי ושפל ואילו השני חוסר מזל כלכלי. בשני המקרים התיאורטיים האלה החברה ומוסדותיה לא היו מסוגלים לשאת את טעויותיו ובהתאם לכך נגזר היה עליו לשאת קלון זה למשך מרבית חייו.
לכן מסקנתי היא פשוטה למדי- לעולם לא היינו מתקדמים כחברה או כפרטים מבלי הכישלונות והטעויות שבדרך להתפתחותינו. חוסר היכולת של התרבות המערבית להפנים מושג זה נמצא בעוכריה, אך יותר גרוע מכך מעידה על חוסר בשלות והבנה לגבי מהות האדם ומרכיבי נפשו. האם פירוש הדבר שאין צורך להעניש בני האדם ולתת צ'אנס אין סופי. גם זאת כמובן לא אפשרות מעשית שכן תיווצר אנארכיה מוחלטת, אך כשם שאמר אריסטו יש צורך למצוא את דרך האמצע, את שביל הזהב, בין מידת הדין הנהוגה כיום לבין מידת החסד המאפשרת לאדם גם לטעות ולשגות ואפילו במידה כזו או אחרת לנהוג בזדון כתהליך שאלינו לעבור כפרטים וכחברה הבנויה מפרטים על מנת להתפתח ולהתקדם. זה אומנם התרחק מאוד מנושא הזוגיות שהתחלתי לדבר אליו בתחילת הדרך, אך האנלוגיה בהחלט זהה בשניהם גם יחד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה